פסק-דין בתיק ע"ע 57-10

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה

1.        בית הדין האזורי בתל אביב (השופטת נטע רות ונציגי הציבור גב' נירית אשכר-טולקובסקי ומר צבי קוסטרינסקי; עב' 2464/09) דחה על הסף את תביעתו של המערער מחמת התיישנות. על כך הערעור שבפנינו.

הרקע העובדתי

2.         המערער, מר שאהר נאסר, עבד אצל המשיבה - דשא איכות הסביבה בע"מ - משך 16 שנה שהסתיימו ב"תחילת חודש ינואר 1999". ביום 29.1.2001 הגיש תביעה כנגד המשיבה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב (עב' 1642/01), במסגרתה טען לתאונת עבודה שאירעה לו ביום 4.1.1999 (להלן - התאונה). עוד טען כי " כתוצאה מהחבלה האמורה לא יכול התובע עוד להמשיך בעבודתו אצל הנתבעת ומאז התאונה איננו עובד אצלה..." - ודרש לאור זאת פיצויי פיטורים (להלן - התביעה הראשונה).

3.         ביום 27.10.2002 ניתן פסק דין בתביעה שהגיש המערער כנגד המשיבה בבית משפט השלום בראשון לציון (ת.א. 4913/01; הנשיא יהודה פרגו), לתשלום פיצוי בגין נזקי גוף כתוצאה מהתאונה. תביעתו של המערער נדחתה במלואה, ונוכח מורת רוחו של בית משפט השלום מהתנהגותו - חויב המערער לשלם למשיבה הוצאות בשיעור 15,000 ש"ח בצירוף מע"מ (להלן - פסק הדין של בית משפט השלום). במסגרת פסק הדין - אשר ככל הידוע לא הוגש עליו ערעור - נקבעו בין היתר הדברים הבאים:

"לאחר ששמעתי את הראיות, הגעתי למסקנה כי לא עלה בידי התובע להוכיח את אירוע התאונה ו/או כי נפגע במהלך עבודתו אצל הנתבעת 2.

נהפוך הוא, מהראיות שהובאו בפני, חלקן ראיות אובייקטיביות לחלוטין, שוכנעתי כי האירוע המתואר ע"י התובע כלל לא אירע.

התרשמתי, כי התובע ניסה לייחס מצב רפואי קיים (כאבי גב כתוצאה מבלט דיסק - ס.ד.מ) ל"אירוע" שכלל לא אירע...".

4.         על בסיס פסק הדין של בית משפט השלום, נענה בית הדין האזורי לבקשת המשיבה וסילק את התביעה הראשונה על הסף, מהטעם של השתק פלוגתא (פסק דין מיום 27.1.2003; השופטת לאה גליקסמן ונציגי הציבור מר שמשון רוט ומר איתן ליברוט). בית הדין הדגיש בפסק דינו את הדברים הבאים:

" עיון בכתב התביעה מעלה כי התשתית העובדתית היחידה לתביעה היא הטענה שארעה לתובע תאונה שכתוצאה ממנה הוא לא יכול היה להמשיך בעבודתו. התובע לא טען כי הוא זכאי לפיצויי פיטורין עקב התפטרות מטעמי בריאות אחרים...

כאמור לעיל, פסק הדין (של בית משפט השלום - ס.ד.מ) יצר השתק פלוגתא במחלוקת אם אירעה לתובע תאונה ביום 4.1.99 וקבע חד משמעית כי לא אירעה תאונה. משנפלה התשתית העובדתית לתביעתו של התובע, אין בסיס לתביעה המונחת בפני בית הדין בהליך זה.

נראה לנו, שהסעד הראוי הוא מחיקה על הסף ולא דחייה על הסף. פסק הדין יצר השתק פלוגתא לגבי אירוע התאונה הנטען ביום 4.1.99, אך לא יצר מעשה בית דין בשאלת זכותו של התובע לפיצויי פיטורין, ולא קבע כי התובע אינו זכאי לפיצויי פיטורין מכל עילה שהיא" (ההדגשות במקור).

גם על פסק דין זה לא הוגש ערעור.

5.         ביום 3.2.2009 - שש שנים לאחר מחיקת התביעה הראשונה - הגיש המערער תביעה נוספת לבית הדין האזורי בתל אביב (להלן - התביעה השנייה), אשר גם בה ציין כי מועד סיום עבודתו הינו "תחילת חודש ינואר 1999" ואשר גם במסגרתה נתבעו על ידו פיצויי פיטורים בשל סיום עבודתו כתוצאה ממצב בריאות לקוי.

המערער טען בתביעה זו כי " בתחילת חודש ינואר 1999 חלה הרעה פתאומית במצב בריאותו... וכעבור כשלושה חודשים נוספים הבין התובע כי לא יוכל להמשיך ולעבוד אצל הנתבעת עקב הרעה זו... ההרעה במצב בריאותו אירעה לו עקב תאונה שהייתה לו בעבודתו ביום 4.1.99 אך גם אם לא תתקבל טענה זו (נוכח פסק דינו של בית משפט השלום - ס.ד.מ) מכל מקום ההרעה במצב בריאותו אירעה כאמור בתחילת חודש ינואר 1999".

פסק דינו של בית הדין האזורי

6.         בית הדין האזורי דחה את התביעה השנייה על הסף, מחמת התיישנות. בית הדין ציין כי העילה על בסיסה טוען המערער לפיצויי פיטורים נולדה בתחילת חודש ינואר 1999, היינו כעשר שנים טרם הגשת התביעה וזמן רב לאחר חלוף תקופת ההתיישנות.

7.         בית הדין דחה את הטענה שהעלה בפניו המערער להארכת תקופת ההתיישנות נוכח הגשת התביעה הראשונה, בהתבסס על הסעיפים 15 ו - 16 לחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958 (להלן - חוק ההתיישנות). בית הדין קבע כי התביעה הראשונה הייתה " הליך טורדני שהיה נגוע בחוסר תום לב" שכן " התבסס כולו על טענה עובדתית כוזבת ביחס לתאונה שלא אירעה", ולכן אין בו כדי לעצור את מרוץ ההתיישנות.

8.         בית הדין הוסיף כי המערער השתהה משך שש שנים מאז מחיקת התביעה הראשונה ועד הגשת התביעה השנייה, כאשר גם בכך יש ביטוי לחוסר תום לב. ביטוי נוסף לכך קיים בדרך ניסוחה של התביעה השנייה, אשר מתבססת על טענה עובדתית מהותית הסותרת את הטענות שנטענו בתביעה הראשונה. כפי שהסביר בית הדין האזורי -